החלטה בתיק בש"פ 5857/13

1.       בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.8.2013 (מ"ת 19781-07-12, השופט א' חזק), שהורה על שחרור בערובה של המשיב.

רקע והליכים קודמים

2.        כנגד המשיב ונאשמים נוספים הוגש ביום 10.7.2012 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 19755-07-12, השופטת נ' נצר). בהמשך לכך, ביום 23.1.2013 הוגש נגדם כתב אישום מתוקן.

3.        בתמצית, כתב האישום מייחס להם פעילות רחבת היקף בביצוען של עבירות מס והלבנת הון. בגין כל אלו הואשם המשיב (יחד עם אנשים נוספים) בעבירה של קשירת קשר (עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות לפי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); ועשרות עבירות לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ופקודת מס הכנסה. פרטי האישומים מפורטים בהחלטות הקודמות בעניין הארכת מעצרו של המשיב, המפורטות להלן. בקצרה יאמר, כי על פי כתב האישום, המשיב ואנשים נוספים הונו את רשויות המס על דרך שימוש בחשבוניות פיקטיביות (היינו, חשבוניות שהוצאו מבלי שנעשתה כל עסקה) בסכום של כמיליארד ורבע שקל, שהוביל להלבנת הון בסך כולל של 214,916,061 שקל.

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בקשה זו התקבלה ביום 27.8.2012 (מ"ת 19781-07-12, השופט א' חזק) ומאז שוהה המשיב במעצר עד תום ההליכים.בהחלטה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים צוין, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו לביצוען של עבירות רכוש בהיקפים עצומים, תוך התארגנות של מספר עבריינים ושימוש באמצעים מתוחכמים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט קמא כי מתקיימות הן עילת מסוכנות והן עילה של חשש מהימלטות ושיבוש הליכי משפט. חיזוק נוסף להחלטתו מצא בית המשפט קמא בתסקיר שירות המבחן אשר התרשם כי לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר בפיקוח בני משפחתו. המשיב הגיש ערר על החלטה זו, אך מחק את הערר בהמלצת בית המשפט (בש"פ 6550/12, השופטת א' חיות).

5.        ביום 5.11.2012 דחה בית המשפט קמא (השופט חזק) את בקשתו של המשיב לעיון חוזר בעניין ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, בין היתר לנוכח האמור בשני תסקירים נוספים שהוכנו על ידי שירות המבחן וכללו התרשמות שלילית מן המשיב, כמו גם מכך שלא ניתן לקיים את מטרת המעצר בדרך של חלופה. אף על החלטה זו הגיש המשיב ערר, אשר נדחה ביום 23.12.2012 (בש"פ 8082/12, השופט א' שהם). בהחלטה זו צוין כי, קיימת עילת מעצר בעניינו של המשיב ללא כל ספק, וזאת על יסוד קיומן של ראיות לכאורה, 'ברף גבוה', המעידות על חלקו המרכזי, לכאורה, של העורר במסכת רמייה רבת היקף, אשר בוצעה, בצוותא חדא, עם נאשמים רבים נוספים", וזאת "בשיטתיות רבה ולאורך זמן, כאשר המטרה שעמדה לנגד עיני המבצעים הייתה גזל סכומי עתק מן הקופה הציבורית". השופט שהם הוסיף וקבע כי "כל אלה מעידים, לכאורה, על קיומה של מסוכנות משמעותית הנשקפת מן העורר, פן ישוב לבצע מעשים, מהסוג הנדון" (שם, בפסקה 20).

6.        ביום 17.3.2013 דחה בית המשפט קמא (השופט חזק) בקשה נוספת שהגיש המשיב לעיון חוזר בהחלטות מיום 27.8.2012 ומיום 5.11.2012. בית המשפט קמא ציין כי גם לאחר שהוגש תסקיר נוסף של שירות המבחן נותרה עמדת שירות המבחן שאינה ממליצה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בעינה.

7.        ביום 9.4.2013 הוארך מעצרם של המשיב ושל יניב ב-90 ימים (בש"פ 2396/13, השופט ס' ג'ובראן) וביום 3.7.2013 הוארך מעצרם ב-90 ימים נוספים (בש"פ 4576/13, השופט י' עמית) (להלן: בש"פ 4576/13). בהחלטה האחרונה, ציין השופט עמית כי בשל היקפו של התיק, הדיון בו אינו צפוי להסתיים בעת הקרובה, אך הוסיף כי בכפוף לכך הוא מתקדם בקצב משביע רצון. עוד צוין באותה החלטה כי טרם בשלה העת לקבוע כי אינטרס המשיבים גובר על האינטרס הציבורי, וזאת נוכח אופייה המתוכנן והשיטתי של הפעילות העבריינית הנדונה.

8.        הנאשם המרכזי הנוסף בפרשה (להלן: יניב) נעצר גם הוא עד תום ההליכים ושתי הארכות המעצר הנ"ל ניתנו גם לגביו. בימים אלו הגיש יניב בקשה לעיון חוזר שנדונה בנפרד בבית המשפט קמא וטרם ניתנה בה החלטה. המעורבים האחרים בפרשה, אינם נמצאים במעצר. הנאשם השלישי בפרשה, דוד מורגנשטרן, שוחרר לחלופת מעצר, לאחר שהמדינה הסכימה לכך בשל חלקו הקטן יותר בפרשה, ביום 25.7.2012 (מ"ת 18985-07-12, השופט ד'רוזן). בעניינו של הנאשם הרביעי, שלמה אטיאס, אף לא הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

9.        להשלמת התמונה, ראוי להתייחס בקצרה להליכי החילוט שהתקיימו בעניינו של העורר. בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי, הגישה המדינה בקשה למתן צו זמני ברכוש (כמובנו בסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 [נוסח חדש] שהוחל גם בתחום של הלבנת הון לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון). הבקשה התייחסה לתפיסת נכסיהם של המשיב ומעורבים נוספים בפרשה, על יסוד הטענה כי שקיימות בידי המדינה ראיות לכך כי הללו ביצעו עבירות על חוק איסור הלבנת הון וכי קיים סיכוי סביר שהמשיבים יורשעו ורכושם זה יחולט בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון (ועל כן, כדי לאפשר את החילוט העתידי ולמנוע את הברחת הרכוש יש להיעתר לבקשה ליתן צו תפיסה זמני). בית המשפט קמא נעתר לבקשה, בכפוף לכך שהורה כי מתוך הרכוש בשווי של ארבעים ואחד מיליון שקל שאליו התייחס הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד, יוחזרו לנוגעים בדבר חמישה מיליון שקל (החלטה מיום 18.6.2013). על החלטה זו הגישו שני הצדדים ערעורים לבית משפט זה (ע"פ 5140/13, השופטת א' חיות). בהחלטתה, ציינה השופטת חיות כי ניתן לומר שקיים סיכוי סביר לכך שהמשיבים יורשעו בסופו של יום בעבירות, וכן לכך שבעקבות אותה הרשעה יחולט הרכוש שנתפס. בהתאם לכך, היא דחתה את הערעור שהוגש כנגד עצם מתן הצו, וקיבלה את ערעור המדינה כנגד שחרור חלק מן הרכוש.

ההחלטה נשוא הערר הנוכחי

10.      ביום 21.8.2013 התקיים דיון בבית המשפט קמא בבקשה נוספת שהוגשה על-ידי המבקש לעיון חוזר, וביום 27.8.2013 ניתנה החלטתו.

11.      בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה צוין כי בדיוני ההוכחות בתיק העיקרי, נמנעה אחת מהעדות התביעה המרכזיות מלחזור על הדברים שאמרה בחקירתה במשטרה, ועל כן לא ניתן להתייחס לגירסתה כראייה לכאורה בעלת משקל מכריע כנגד המשיב. מנגד, ציין בית המשפט קמא את עדותו של מנהל החשבונות, רפאל אזולאי (להלן: אזולאי) אשר מחזקת לכאורה את הראיות כנגד המשיב. אשר על כן, קבע בית המשפט קמא כי עדיין קיימות ראיות לכאורה ברף שאינו נמוך כנגד המשיב, ואך הוסיף כי יש מקום ליתן משקל לכך שקיימת אפשרות כי בסופו של יום יורשע המבקש בביצוע חלק מן העבירות שנעברו תוך עצימת עיניים בלבד ולא תוך ידיעה ממשית.

12.      בכל הנוגע למסוכנותו הנטענת של המשיב ציין בית המשפט קמא כי לעובדה שהמשיב נעדר כל עבר פלילי, מצטרפים בעת הזו האפשרות שבסופו של דבר תיוחס לו אחריות המבוססת רק על "עצימת עיניים" בלבד והמשקל הגובר של חלוף הזמן.

13.      בית המשפט קמא התייחס גם לתסקיר עדכני שהוגש ביום 9.7.2013 בעניינו של המשיב על-ידי שירות המבחן. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי הגם שהתסקיר אינו כולל המלצה על שחרורו של המשיב, עולה ממנו כי כיום המבקש מגלה נכונות לקבלת אחריות על מעשיו ומביע רצון בשיקום. בית המשפט הוסיף  כי על פי הערכת שירות המבחן, מחויבותו הגבוהה של המשיב למשפחתו ולקידום מצבו האישי והמשפטי צפויה לשמש גורם מסייע בשמירה על התנאים במידה וישוחרר.

14.      בית המשפט קמא ציין כי חלופת המעצר שהוצעה כוללת פיקוח של ערבים אשר נדחו בעבר, גם על ידי בית משפט זה (בש"פ 8082/12). אולם, הוא הוסיף כי הסיבה לכך הייתה התחושה שהם אינם ערים לעומק התחכום של העבירות שבוצעו לכאורה על ידי המבקש ואינם מודעים למניפולציות שאפשר ויופעלו על ידי המבקש. בית המשפט קמא ציין כי חקירת הערבים המוצעים מלמדת כי במשך 8 החודשים שחלפו מאז ההחלטה הקודמת, אותם מפקחים מוצעים נחשפו למשפט, נכחו בדיונים ולמדו באופן מעמיק יותר את המיוחס למשיב.

15.      נוכח דברים אלו הורה בית המשפט קמא על שחרורו של על המשיב לחלופת מעצר בפיקוח הערבים שהוצעו בתנאים הבאים: חלופת המעצר תתקיים בביתן של שתיים מן המפקחות; בכל עת נתונה ישהו עם המבקש שני ערבים; המשיב ישוחרר באיזוק אלקטרוני; המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך של 5 מיליון שקל ויפקיד סך של 500,000 שקל; כל אחד משבעת הערבים יחתום על ערבות בסך של 350,000 שקל; שחרור המשיב ייעשה רק לאחר השלמת התנאים הנדרשים לאיזוק אלקטרוני; המשיב לא ידבר בכל דרך בטלפון קווי או סלולארי; וכן לא יעשה המשיב שימוש במחשב מכל סוג שהוא. בנוסף לכך, נקבע כי מתוך הסכום של חמישה מיליון שקל שבית המשפט קמא הורה של החזרתם, תחזיק המדינה בסכום של 2 מיליון שקלים כביטחון נוסף. עם זאת, בית המשפט קמא הבהיר כי ההחלטה בדבר שחרורו המשיב לחלופת מעצר לא תשתנה אף אם יורה בית משפט זה על הותרת כל הכספים שנתפסו בידי המדינה. בית המשפט קמא עיכב את ביצע החלטתו למשך 48 שעות כדי לאפשר למדינה להגיש ערר לבית משפט זה. ביום 28.8.2013 הוריתי, בהמשך לדיון בפני שהתקיים באותו מועד, כי המשיב ישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על ידי.

ערר המדינה

16.      באופן כללי, טוענת המדינה כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת לאחר שבית משפט זה בחן את עניינו מספר פעמים, לרבות פעם נוספת לפני פחות מחודשיים, ובכל החלטותיו קבע שעל המשיב להיות עצור עד תום ההליכים, מאחר שמתקיימות בעניינו הן עילת המסוכנות והן עילות הנוגעות להליך השיפוטי, במובן של שיבוש והימלטות. עוד התייחסה המדינה לטענות המשיב בנוגע למעורבים האחרים בפרשה שלגביהם לא התבקשה הארכת מעצר. המדינה הסבירה כי בפרשה האמורה המשיב ויניב היו השותפים המרכזיים, ואילו חלקם של האחרים היה נמוך באופן משמעותי, ועל כן אין ללמוד גזרה שווה מעניינם.